צריכת אלכוהול משפיעה על תפקודו של השותה, שכן האלכוהול פועל על מערכת העצבים המרכזית- הוא מדכא את מערכת העצבים ופועל כחומר מרגיע. צריכת כמויות קטנות של אלכוהול עשויה לעורר תחושות חיוביות: רגיעה, ירידה ברמת החרדה, רגש מוגבר של אחווה חברתית ואופוריה. כשהמינון עולה מופיעות תופעות פחות נעימות: בחילה, סחרחורת, עייפות, פגיעה בכושר השיפוט ונטייה להתנהגות אלימה. בצריכת כמויות גדולות היכולות המוטוריות נפגעות, הראיה נפגמת וכך גם יכולת התגובה. במקרים קיצוניים, הדבר עלול להוביל לאובדן הכרה ואף למוות. זהו סם ממכר שהגוף מסתגל אליו במהירות עד להיווצרות תלות פיזית ונפשית.

אלכוהול ידוע כסם מרגיע ומשחרר עכבות. אופן ביטוין של תכונות אלו משתנה מאדם לאדם. הקשת היא רחבה- שמחה ועליצות לעומת דכדוך ודיכאון; בטחון עצמי מופרז לעומת הססנות; פתיחות לסביבה לעומת ניכור והסתגרות. כך או אחרת, עם העלייה בכמויות הצריכה נפגעים התפקודים הקוגניטיביים. ניתן להבחין בהשפעות שונות על השותה: פגיעה בזכרון לטווח הקצר, בלבול וקושי בארגון החשיבה, פגיעה ביכולת ההתמצאות במרחב ועוד. בצריכת כמויות קטנות נראה שיבוש בקואורדינציה ובתפקודים המוטוריים העדינים. תהליך הרחקת האלכוהול מהגוף הינו הדרגתי, ובמהלכו נפגם כושר השיפוט של האדם ונחלש הפיקוח על התנהגותו.

 

האיסור לנהוג ברכב במצב של שכרות מעוגן בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ומופיע גם בתקנה 169ב(א) לתקנות התעבורה. בסעיף 64ב לפקודת התעבורה ובתקנה 169ב(ג) לתקנות התעבורה נקבע מתי יראו את הנהג כשיכור. על פי פקודת התעבורה שיכור הוא אחד מאלה: מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב; מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף של סם מסוכן;מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז הגבוה מהריכוז שקבע שר התחבורה, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת; מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות.לפי תקנה 169ב(ג) שיכור הוא מי שריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה. מהי, אם כן, "המידה הקבועה"? בתקנה 169א נקבע כי המידה הקבועה היא חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם או 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמא של אוויר נשוף.  התקנה אף מגדירה מהו "אלכוהול"- כוהל אתילי, אתנול, אתיל אלכוהול. אופן הבדיקה של דגימת הדם לשם גילוי אלכוהול נקבע בתקנה 169ח.

 

עמדה זו התקבלה לאחרונה בפסק דין שניתן על ידי כב' השופט טננבוים בבית המשפט לתעבורה בירושלים[2]. כב' השופט הזכיר בפסק דינו את ההסברים שהעלו המחברים במאמרם וזיכה את הנאשם מעבירה של נהיגה בשכרות. מהדברים עולה אמירה ברורה- בנסיבות מסוימות הממצאים המתקבלים בבדיקה אינם משקפים את רמת השכרות בעת הנהיגה, אלא במועד הבדיקה בלבד. יתכן מצב בו רמת השכרות שתימדד אצל הנהג בבדיקה תהיה גבוהה יותר מרמת השכרות בה הוא נהג. לפער זה עשויה להיות משמעות רבה- נהג שלא היה שיכור בעיני החוק בעת שנהג, דווקא נמצא שיכור בבדיקה.  

ריכוז האלכוהול בדם, כפי שהוא גם משתקף בבדיקת המעבדה, נקבע על ידי קצב ספיגת האלכוהול במחזור הדם וקצב סילוקו. אלכוהול מופיע בדם תוך דקות ספורות ממועד השתייה, אך ריכוזו הולך ועולה באיטיות. רק כאשר כל האלכוהול נספג, מושגת רמה מקסימאלית של ריכוז אלכוהול בדם.

גורמים רבים משפיעים על קצב ספיגת האלכוהול בדם: משך זמן השתייה, תכולת האלכוהול במשקה, כמות המשקה וסוגו כמו גם תכולת הקיבה בזמן השתייה. שתיית אלכוהול כשהקיבה ריקה מביאה לספיגה מהירה יותר של אלכוהול בהשוואה לשתיית אותה כמות כשיש מזון בקיבה. סילוק האלכוהול ממחזור הדם גם כן מושפע מהנתונים הספציפיים של השותה. כך, למשל, אדם המורגל בשתייה בדרך כלל מסלק את האלכוהול בקצב מהיר יותר מאדם אחר, אשר שותה לעיתים רחוקות בלבד.

ריכוז האלכוהול בדם בכל רגע נתון נקבע על פי מידת ספיגתו וקצב סילוקו. תהליכי הסילוק מתחילים בד בבד עם ראשית הספיגה, כלומר- כמעט מייד עם תחילת השתייה. בעת השתייה כבר מסולק אלכוהול בשיעור של 10 מ"ג% בשעה, ופי שלושה מכך אצל אלכוהוליסטים. ככל שמשך הזמן הכולל הדרוש לספיגה מלאה והשגת ריכוז אלכוהול מקסימאלי בדם הינו ממושך יותר, כך יפחת ריכוז האלכוהול הכולל בדם. כיוון שרמת האלכוהול בדם מושפעת ממשתנים רבים, יתכן מצב בו רמת אלכוהול מרבית בדם תתקבל שעתיים או שלוש לאחר השתייה.

 

בדיקת הדם מייצגת את רמת האלכוהול בגופו של הנהג במועד הדגימה. כיוון שהדגימה נלקחת מהנהג במועד מאוחר יותר מהמועד הקובע- אזי לא ניתן לומר כי ריכוז האלכוהול שנמצא בבדיקה משקף נאמנה את ריכוז האלכוהול בזמן הנהיגה או התאונה. מטבע הדברים, עובר זמן עד שדגימת הדם נלקחת מהנהג. אם ימצא כי בדמו ריכוז אלכוהול הגבוה מ- 50 מ"ג%, אין בכך ראייה כי הנהג היה שיכור בעת הנסיעה או התאונה. לפיכך, לא ניתן להרשיעו בגין נהיגה בשכרות.

 

כב' השופט טננבוים בפסק דינו זיכה מחמת הספק נהג שנחשד בעבירה של נהיגה בשכרות בקובעו כי "בגלל מהלך האלכוהול בדם יתכן מצב שבזמן הנהיגה היה אחוז האלכוהול בגופו של הנהג מתחת למידה הקבועה בחוק כך שלא נחשב הוא כשיכור. לעומת זאת, בזמן הבדיקה כבר הספיק אחוז האלכוהול לעלות ולכן הגיע לרמה שהיא מעל המידה הקבועה".        

---