מתי מותר לנסוע על המדרכה?
תקנה 38(א) לתקנות התעבורה קובעת כי אדם לא ינהג על מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב או של עובר דרך, אלא לשם חצייתם בכדי להכנס או לצאת מחצרים. לעניין זה, יאמר כי חניה היא בגדר "חצרים". מלשון הסעיף עולה, כי כוונת המחוקק הייתה להתיר נסיעה על המדרכה כשזו בלתי נמנעת בכדי להכנס לחניה הצמודה לבית וכיוצא באלה. אולם, מהן המגבלות על נסיעה כזו?
על מנת שנהג יוכל להחנות את רכבו במקום חניה מוסדר ומסומן על המדרכה, עליו לעלות על המדרכה במקום בו היא מונמכת, ומשם לנסוע עד למקום החניה. כב' השופט איזקסון מבית המשפט לתעבורה בתל אביב זיכה שני רוכבי קטנוע שקיבלו דו"חות בגין נסיעה על המדרכה לשם החניית הקטנוע במקום מוסדר. הטענה נגד הנהגם הייתה כי הם עלו על המדרכה במקום בו היא מונמכת, ולא במקום הקרוב ביותר לחניה המבטיח נסיעה קצרה ככל הניתן על המדרכה, ובכך הם פעלו בניגוד לסעיף 38(א) שלעיל. כב' השופט קבע כי אין לדרוש מהנהג לעלות על מדרכה במקום בו היא אינה מונמכת, הן מטעמי בטיחותו של הנהג והן בשל הנזק שעלול להגרם לרכב. מקום בו החניה על המדרכה מותרת, יש להתיר את הנהיגה על המדרכה בכדי להגיע אל החניה. בחוק אין מגבלה על אורך הנסיעה, כל עוד היא נעשית לשם כניסה או יציאה מחצרים.
להרחבה בעניין זה, ראו ת 32765/05 מ"י נ' קורין ביטון; ת 40142/02 מ"י נ' לוין חיים.
על אף שלמיטב ידיעתנו מקרים מעין אלה טרם הובאו בפני ערכאות גבוהות יותר, ולפסקי הדין של שני הנהגים שעיניינם תואר לעיל אין תוקף מחייב- כדאי לשים לב למקרים אלה, שכן ההכרעה בהם משקפת קול ברור והגיוני, ואיזון ראוי בין צרכי הנהג לבין השמירה על בטחונם ונוחותם של הולכי הרגל על המדרכה.
