קלות ראש וחוסר זהירות

מאמר זה עוסק בהבדלים המעשיים בין נהיגה בחוסר זהירות לקלות ראש.

כנגד סרן ח' הוגש כתב אישום בעבירה שעניינה נהיגה בקלות ראש לפי סעיפים 62(2) ו – 38(2) לפקודת התעבורה. על פי כתב האישום נהג סרן ח' ברכב צבאי בכביש דו מסלולי, בעלייה, בעקומה ימינה, במהירות של כ- 40 קמ"ש, הרים כוס קפה שהונחה במעמד המיועד לכוסות, לגם מכוס הקפה אך הקפה נשפך עליו.

במקביל ניסה סרן ח' להחזיר את הכוס למעמד הקפה ותוך כדי הסיט מבטו למטה. כאשר הרים סרן ח' את מבטו לעבר הכביש, הבחין כי סטה מהנתיב השמאלי ופגע בעמוד תאורה. סרן ח' הודה בעובדות כתב האישום, אך טען כי יש להרשיעו בעבירה חלופית, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, קרי, נהיגה בחוסר זהירות שזו עבירה פחות חמורה.

השופט בבית הדין הצבאי קבע כי בנסיבות המקרה, הנאשם בחר להרים את כוס הקפה בעקומה ימינה, תוך שהוא נוהג ברכב כבד וגדול, במהירות של 40 קמ"ש ויתרה מכך ניסה להחזיר את כוס הקפה למעמד הקפה ברכב והסיט מבטו מן הכביש. סדרת הפעולות לעיל יצרה מצב מסוכן שגרם לתאונה, זאת ועוד הוא לא החזיק את ההגה בשתי ידיו והפר את תקנה 28 א' לתקנות התעבורה.

פעולות אלה מלמדות על מחשבה פלילית של קלות דעת ומקל וחומר על מידת רשלנות העומדת בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה. בבית הדין הנאשם הורשע בסעיפים 62(2) ו – 38(2) לפקודת התעבורה ונגזרו עליו העונשים הבאים:

חודש פסילה בפועל, פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים וקנס בסך 1,000 ₪.

הנאשם לא קיבל את קביעות בית הדין וערער לבית הדין הצבאי לערעורים. בערעור טען כי שבית הדין שגה והסתמך על עובדות שלא הוכחו לפניו (לעניין היות הרכב כבד וגדול, לעניין טיבה של העקומה, לעניין הסטת מבטו בשל כך שנשפך עליו קפה חם, התנהגות שהיא בסופו של יום התנהלות אנושית טבעית) ומן הראוי היה להרשיע אותו בעבירה שמשקפת רשלנות ברף נמוך יותר כגון תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, קרי, נהיגה בחוסר זהירות. בית הדין הצבאי לערעורים קבע כי ברגע שהמערער סטה עם רכבו מנתיבו הוא זה שצריך להוכיח כי גורם בלתי תלוי ובלתי צפוי גרם לסטייה, בענייננו הוא לא העיד ולא הסביר מדוע הסיט מבטו, להיכן הביט ומה ביקש לעשות.

דווקא השפלת מבטו מן הדרך וזאת על מנת להחזיר את הכוס למעמד, במהלך נסיעה בעקומה ימינה ,היא זו שהביאה לסטייה מהנתיב, למעבר על פני הנתיב הנגדי השמאלי באופן מלא ולבסוף להתנגשות בעמוד התאורה. הנהג הוא זה שנטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התאונה. השופטת קבעה כי מידת רשלנותו גבוהה וזאת מאחר שדווקא העובדה שנסע במהירות של 40 קמ"ש וסטה באופן משמעותי מנתיבו מלמדת כי הוא לא שם ליבו אל הדרך לפרק זמן רב ואף לא הצליח למנוע את התאונה. לסיכום, בית הדין הצבאי לערעורים דחה את טענותיו של המערער והשאיר את הרשעתו בסעיפים 62(2) ו -38(2) על כנה ולא המיר את סעיף האישום לסעיף הקל יותר 21(ג) וזאת בין היתר משום שהמערער לא פעל על מנת להקטין את הסיכון שיצר.

ראשית דבר:

מי מאיתנו לא חווה או הכיר אדם שעבר תאונת דרכים? גם אם הקלה שבתאונות. תאונות הדרכים הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה וחלקן גובות קורבנות בנפש ובוודאי ברכוש.

תאונת דרכים מתרחשת בעקבות ביצוע של עבירת תנועה אחת לפחות שביצע עובר דרך וגוררת עימה בחלק רב מהמקרים הגשת כתב אישום נגד האדם אשר גרם לה.

ישנם 3 סוגים של תאונות דרכים והם תאונת נזק בלבד, תאונה עם נפגעים ותאונת דרכים קטלנית בה נהרג אדם. שלושת סוגי התאונות מאופיינים ככלל בנקיטת הליך פלילי וגוררים עימם סוגי ענישה שונים בהתאם להוראות החיקוק בהן הורשע הנאשם אשר גרם לתאונה ועל כך הורחב בפרק "תאונות דרכים".

מאמר זה עוסק בסוגייה וותיקה אשר הובאה לפתחם של בתי המשפט לתעבורה ונידונה זה מכבר בתיקי ת.ד. שונים והיא –

"ההבדל המהותי בין נהיגה בחוסר זהירות לבין נהיגה בקלות ראש".

אז בואו נצלול למים העמוקים… קחו נשימה…

מתוך הוראות החיקוק הרבות המצויות בתקנות התעבורה ובפקודת התעבורה והנוגעות במישרין לתאונות הדרכים, ישנן 2 הוראות חיקוק עיקריות אשר נאשם צפוי למצוא בכתב האישום שהוגש נגדו בגין גרימת תאונה והן; תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה , קרי, "נהיגה בחוסר זהירות" וסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, קרי, "נהיגה בקלות ראש ".

תובע משטרתי אשר קיבל לידיו תיק מבוחן התנועה על מנת להחליט האם להגיש כתב אישום או לאו, צריך לשקול (במידה ויגיש כ"א) באיזו הוראת חיקוק להאשים את הנאשם, כלומר האם להאשים את הנאשם בין היתר בנהיגה בחוסר זהירות או שמא בנהיגה בקלות ראש? לשם כך נדרש התובע לשיקול דעת רחב אמנם, אך גם דרכו מותוות על ידי פסיקת בתי המשפט השונים ונוהל משטרתי וותיק ("חוזר תביעות 8/2000") אשר מטרתו "לעזור" לתובע להחליט איזה מן האישומים לעיל לייחס לנאשם.

במילים אחרות, התובע, לאחר שהוא מחליט להגיש כתב אישום, בעצם קובע איזה יסוד נפשי התקיים בליבו של הנאשם, למשל אם נאשם חצה צומת ברמזור אדום ובכך גרם לתאונה, איזו מחשבה פלילית, קרי, יסוד נפשי התקיים בליבו של הנאשם – האם קלות ראש? אולי רשלנות? האם חוסר זהירות? הסוגייה בין בחירת הוראות חיקוק אלה, קיימת בעיקר כיוון שהוראות החיקוק הללו מנוסחות בצורה דומה והשאלה שבמחלוקת היא על איזו הוראת חיקוק לעיל עבר הנאשם שגרם לתאונה.

זהו המקום לציין בקצרה כי ההבדל העונשי המהותי בין 2 הוראות החיקוק לעיל הוא כי העונש בגין מעבר על תקנה 21(ג) – "נהיגה בחוסר זהירות" אינו גורר עימו פסילת חובה מינימלית של רישיון הנהיגה למשך 3 חודשים לפחות, כיוון שתקנה זו אינה נמנת בתוספת השניה לפקודת התעבורה (שמכילה עבירות של פסילת מינימום כאמור) ואילו העונש בגין מעבר על סעיף 62(2) – "נהיגה בקלות ראש" גורר עימו פסילת רישיון נהיגה לתקופה מינימלית של 3 חודשים, כיוון שסעיף זה מצוי בתוספת השניה לפקודת התעבורה ומכאן שהתביעה תעדיף את הסעיף על פני התקנה המקלה.

אז בואו ונעמוד על ההבדלים בין הוראות החיקוק:

עבירה של נהיגה בחוסר זהירות מוגדרת בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, כדלקמן:
"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

עבירה של נהיגה בקלות ראש מוגדרת בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, כדלקמן:
"נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה".

כשקוראים את תקנה 21(ג) ברור שהיא גם כוללת מצב של קלות ראש, אבל היא גם כוללת מצבים מופחתים של אי זהירות או של אי תשומת לב מספקת. סעיף 62(2) דורש יסוד נפשי מסוג אדישות או קלות דעת שבאה לכדי פזיזות ולכל הפחות רשלנות, כאמור בסעיף 21 בחוק העונשין, מנגד רוב רובן של העבירות אשר מופיעות בתקנות התעבורה מסווגות כעבירות מסוג אחריות קפידה, בהתאם לסעיף 22 בחוק העונשין עבירות אלה אינן דורשות הוכחת יסוד נפשי כלשהו ודיי לתביעה להוכיח בהן את היסוד העובדתי בלבד.

אם זאת, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה בהקשר לתאונת דרכים, גם היא דורשת יסוד נפשי של רשלנות, אם כי ברף הנמוך ביותר של אי זהירות, בהתחשב בנסיבות, סוג הרכב ומצבו, מצב הדרך, אותות של שוטרים, תמרורים, תנועת עורי דרך וכל עצם המוצב בדרך או בסמוך לה (ראה ת.ד 6625-12-14 בעניין מדינת ישראל נ' רבינוביץ של כבוד השופט פרי). במילים פשוטות, כאשר הנהג נוקט כמעט בכל האמצעים על מנת להימנע מתאונה, או שנהג בצורה איטית וזהירה ומדובר בחוסר תשומת לב שאינה מגיעה לכדי קלות ראש, אזי ראוי לעשות שימוש בתקנה 21(ג) לת"ת ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה.

לעומת זאת בנסיבות של שכרות או מהירות או עקיפה מסוכנת / קו הפרדה או אי ציות לאור אדום או לתמרור עצור – נראה כי הסעיף המכריע הינו נהיגה בקלות ראש בהתאם לסעיף 62(2) לפקודה. במצבי הביניים כשמדובר בנהיגה איטית זהירה של אי מתן תשומת לב מלאה הרכיב המכריע יהיה אי זהירות ובתוך כך יהיה עדיף לעשות שימוש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, כאשר בהחלט יתכנו מקרים שיוכלו לעבור מצד הפקודה לצד התקנה ולהפך. חשוב לציין כי יש משמעות לסעיף בו יורשע הנהג הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.